סגולת הטקסט-

ואז תזכר בכל מה שלמדת

כשתגיע להשגה הרוחנית, תתחיל להרגיש תופעות רוחניות בתוך הרצון שלך. לפתע תבין כיצד הן נקראות. ואז תתחיל להבין על מה דיבר הספר ותיזכר שקראת או למדת על כך מתישהו. לפתע תיזכר בכל מה ששייך לתופעה הרוחנית הזאת שעכשיו התגלתה לך… הכול יתחבר בך בבת אחת: גם המילה, שהיא השם של כל הדבר הזה, וגם ההבנה של המצב הרוחני הזה והזיכרון על המקום שבו זה היה מתואר כשלמדת את זה. כל זה יתבאר ויתחבר אצלך עם התופעה הרוחנית שאתה עכשיו מגלה ומרגיש.

אולם לפני הכול צריכה לבוא ההרגשה, ההשגה עצמה, ללא מילים! ומייד לאחר מכן מתבארות המילים, ההגדרות, הקשרים, לפי מידת ההכנה לכך.

מקובל כותב מתוך השגת הצורה הרוחנית לעומקה

(ערוץ "ספרי קבלה אמיתיים")

מקובל כותב מתוך השגה של כל המערכת וכל הפרטים שלה. הוא חייב להשיג צורה שלמה. הוא מגלה את הצורה הרוחנית לעומקה, רואה כל תופעה משורשה, מאיפה היא באה. איך היא מתקשרת לכל הבריאה, מה הסיבות אליה ומה התוצאות ממנה.

"אנחנו תמיד צריכים לרשום הערה כזו בצד, שהכול זה כלפי האדם המשיג בלבד. ומקובלים, מה שיגלו, אני לא יודע מה יהיה אחרי גמר התיקון, אבל עד גמר התיקון כמה שיגלו ומה שיגלו, זה כלפי האדם המשיג בלבד, כלפי המשתמש, לפי הכלים שלו, לפי התפיסה שלו, הכול ככה. אתה לא יכול להגיד "זה מה שקורה" אלא זה מה שגילו. או שאתה יכול להגיד אם כן "זה מה שהבורא רצה שהם יגלו". אבל לא שזו תפיסה אבסולוטית, אובייקטיבית. אין אובייקטיביות בעולם, הכול לפי הכלים." (הרב מיכאל לייטמן 09.06.20)

ספרי הקבלה - מה הסוד שלכם?

מהי ההשפעה הסודית והנסתרת של טקסטים קבליים על האדם?

קבלה היא תיאור מערכת היחסים של הבורא עם נבראיו. לתיאורים אלו יש השפעה מיוחדת על הלומדים, הרי הם מספרים על מצבים שכל אחד ואחד חייב לעבור. התכונה המיוחדת של הכתבים הקבליים היא בכך שאם אדם רוצה לעבור את המצבים הללו, הכתבים מאפשרים לו לקבל כוחות ושכל לכך, דרך גילוי הבורא כלפיו.

התלמיד מכניס כביכול את רצונו לתוך נוסחת ההתקדמות שפותח בפניו הספר. הביטוי המתמטי של קשר הדדי עם הבורא הוא תיאור "מת" ויבש לכשעצמו, ולא ידוע איזה מצבים ורגשות מתוארים בו. אולם אם התלמיד מכניס את עצמו פנימה, משתוקק להרגיש את המצבים הללו, אז בהשתוקקותו הוא מזמין על עצמו את השפעתם של הכוחות שמסופר עליהם בטקסט. כוחות אלה משנים את האדם ומכניסים אותו להרגשת העולם הרוחני.

מצבים רוחניים ("עולמות") מורגשים בתוך הרצון שלנו, בתוך התכונות שלנו שהפכו דומות לתכונות הבורא, תכונות של אהבה ונתינה. משום כך כתוב בספר הזוהר שכל העולמות מצויים בתוך האדם.

מקורו של הכתב

השפה העברית התפתחה מתוך השגת השורש העליון של עולמנו, לכן הרישום שלו תואם לכוח הקבלה האנכי וכוח ההשפעה האופקי. השילוב ביניהם מהווה את הבסיס לאותיות האלפבית היהודי המרובע. כל אחת מ–22 האותיות מהווה סמל של השפעה מסוימת מ״עולמות עליונים״ על עולמנו, מדובר על כך רבות בספרי הקבלה.

שכל חדש עם רגש חדש

(ערוץ "סגולת הטקסט")

רוחניות לא שייכת לגשמיות. לכן צריך לדרוש את המאור ולקבל מאור, כדי להתחיל לחשוב על המילים והמשפטים, בצורה אחרת לגמרי, בשכל חדש עם רגש חדש.

"אין אובייקטיביות בעולם, הכול לפי הכלים."

(הרב מיכאל לייטמן 09.06.20)

הָעוֹלָם הַנִּסְתָּר

הָעוֹלָם הָרוּחָנִי נִקְרָא "נִסְתָּר", כִּי הוּא נִסְתָּר מֵהַחוּשִים שֶלָנוּ.

אֲבָל אִם הָאָדָם מִשְתּוֹקֵק לְהַרְגִּיש אוֹתוֹ,

נִפְתָּחִים בּוֹ חֲמִישָה חוּשֵי הַנְשָמָה: כֶּתֶר, חָכְמָה, בִּינָה, זְעִיר אַנְפִּין, מַלְכוּת - לִשְמוֹע, לִרְאוֹת, לְהַרְגִּיש, לְהָרִיחַ, וְלִטְעוֹם.

וְאָז הוּא גַם מֵבִין מַה הוּא מַרְגִּיש.

–

הרב ד"ר מיכאל לייטמן בהכנה לקונגרס בארה"ב 16.10.09

–

שרטוט של הרב ד"ר מיכאל לייטמן בשיעור (31.08.08) על אגרת בעל הסולם

סודם של ספרי הקבלה

אם ברוחניות אין מילים, אז איך המקובלים מעבירים את ההשגות שלהם זה לזה וכותבים ספרים?

המקובלים משתמשים במה שנקראת "שפת הענפים". העולם הרוחני זה השורש, ומתוכו אנחנו תופסים בחושים הגשמיים שלנו איזו הטבעה חומרית, שנקראת "ענף". לכן אנחנו יכולים לתאר אפילו בשפה שלנו, במילים של העולם שלנו, תופעות רוחניות, מפני שלכל מה שקיים בעולם הרוחני יש תוצאה, ענף בעולם הגשמי.

נניח שאנחנו שני מקובלים. איך אני יכול לספר לך על העולם הרוחני, אם התודעה הרוחנית, ההשגה, הם אישיים? אני מרגיש איזו תמונה, צורה, עולם עצום שמתגלה לי, מציאות בלתי מוגבלת, בכל הרגשות שלי, בכל הכיוונים, בכל הצירים. ואתה מרגיש משהו. איך אנחנו יכולים להתקשר זה עם זה, להחליף את ההתרשמויות שלנו? למעשה, הפתרון הוא בזה שאנחנו נמצאים כאן, בעולם שלנו, בגופים. ולכן אנחנו יכולים בעזרת הגופים שלנו לדבר זה עם זה, לכתוב טקסטים, להעביר משהו ברמזים ואפילו במבט. לכן אנחנו משתמשים בשפה הגשמית שלנו.

לדוגמה, בעולם הרוחני ישנם כוחות, שנקראים "כיסא", "שולחן", "כוס", "אוויר", "קיר", "חלון" וכולי. אנחנו משתמשים בשמות הללו של העולם שלנו, אבל מתכוונים בהם למהות הפנימית של המושג הזה בעולם הרוחני. אני אומר: "חלון", אבל מתכוון ל"חלון" שקיים בעולם הרוחני. ואתה מבין על איזה חלון אני מדבר. אני אומר: "החלון פתוח", ואתה מבין מה זה אומר חלון פתוח בעולם הרוחני, למרות שאני מעביר לך את זה במילים גשמיות.

כך המקובלים מדברים ביניהם וכך הם כותבים ספרים. זו נקראת "שפת הענפים" שמקובלת על כל המקובלים. בשפה הזאת כתובה התורה, רק שאף אחד מהאנשים הרגילים לא יודע את זה, מפני שהמקובלים כתבו אותה כדי לדבר ביניהם על העולם הרוחני. ואילו אנשים חושבים שמדובר על העולם שלנו. זה הסוד של התורה.

יוצא, שכשאתה קורא בספרי קבלה מילים, הן לא אומרות לך שום דבר אם אתה לא מבין את משמעותן הכפולה?

נכון. אני קורא רק את המילים האלה, מאחר ואני יודע את השפה, אבל לא מבין יותר ממי שאינו יודע עברית. יתרה מזאת, אם אדם לא יודע עברית, זה אפילו טוב יותר מפני שאז הוא לא יתבלבל ולא יתאר לעצמו דברים שמדברים על העולם שלנו.

שכל חדש עם רגש חדש

(ערוץ "חכמת הלב")

אם היינו בכלים הנכונים לתפוס את החכמה הזאת, אז היינו תופסים אותה. אבל החכמה הזאת, היא נמצאת בדרגה אחרת של מודעות ושל הרגשה. לכן כדי להתחיל להבין אותה, להרגיש אותה, לגלות אותה, צריכים להגיע לדרגה הזאת. ולדרגה הזאת אפשר להגיע רק על ידי סגולה.

הכתבים הנסתרים של המקובלים

כתוב שעל ידי מחשבה אחת של הבורא נבראה כל הבריאה. מכאן עולה שאלה: אז מה היה לפני מחשבה זו? האם יש לך השערות כלשהן, או שכתוב על זה באיזה מקום?

בקבלה כמעט ולא כתוב על זה כלום כיוון ש:

מחשבה זו קודמת להופעת הרצון "יש מאין".
המקובלים לא כותבים ולא יכולים לתאר בסימנים או בסמלים ארציים (אותיות וכו') את מה ששייך למחשבה זו, למחשבת הבריאה, לג"ר (ג' ראשונות - שלוש הספירות העליונות, כתר, חכמה ובינה) - לסודות התורה, מפני שהקשרים והחוקים שלהם נמצאים מעל לתכונות והסמלים שלנו (אותיות), שעל ידם אנו מביעים משהו ואף משתמשים בהם בתהליכי חשיבה עצמית פנימית.
חלקית, בכל זאת ישנם נתונים מקוטעים ב"מגילות סתרים" - טיוטות המקובלים, שם הם מציגים על ידי סימנים מיוחדים את מה שכעיקרון כבר אי אפשר לסמן בשום דרך.